ברחבי ברית המועצות לשעבר פזורים כמה פסלי רוֹדינה מאט, "אמא מולדת" — פסלים עצומי ממדים עשויים ברזל של נשים חזקות, המנופפות בחרב מעל ראשיהן וניצבות בדרך כלל במקומות גבוהים ובולטים. המפורסם שבהם, בעיר הרוסית וולגוגרד (לשעבר סטלינגרד), מציין את עמידתה המפורסמת בקרב מול צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה, אחד הקרבות הגדולים והמדממים ביותר בהיסטוריה של המלחמות. בהתאם, כשהפסל נחנך ב־1967 הוא היה הגדול ביותר בעולם; כיום הוא פסל האשה הגבוה ביותר בעולם. עוד "אמא מולדת" עצומה, גובהה 102 מטרים ומשקלה 560 טונות של פלדה, ניצבת על גג המוזיאון להיסטוריית מלחמת העולם השנייה בקייב, בירת אוקראינה. בידה הימנית היא מנופפת בחרב שאורכה 16 מטר ומשקלה 9 טונות.

בניגוד לשתי אלה, הרודינה מאט שהוצבה ב־1960 בבית קברות בסנט פטרבורג (לשעבר לנינגרד) עדינה למדי. היא אמנם ניצבת על במה ועשויה ברונזה, אך נמוכה מהעצים הסמוכים, וידיה השמוטות אוחזות שרשרת פרחים שנראה שאותה היא מבקשת להניח על 186 קברי האחים באתר הזיכרון, בהם נטמנו 470 אלף אזרחים וחיילים שמתו במצור על העיר.

הפסל הזה נצרב בזיכרונו של הצלם פבל וולברג, שנולד בעיר ב־1966. "כשהייתי ילד בלנינגרד, את כל הטקסים והחגים הלאומיים היו מציינים ליד הפסל הזה, ה'רודינה מאט', שפה זה נשמע כמו קללה", הוא מספר וצוחק. "כשהייתי בן שבע עליתי לבאר שבע עם אמא שלי ועם סבתא שלי, וזה נשאר זיכרון חזק. כשחזרתי לשם ב־2004 הלכתי לצלם אותו. הוא נשאר כמו שזכרתי והפך לנקודת המוצא של התערוכה, כי זה חלק מהמקום הסובייטי שבאתי ממנו, ושלא קיים יותר".

איך היה לחזור לשם?

"זו היתה חוויה. הייתי כבר מבוגר, נסעתי בשביל עבודה, והיה מרגש לחזור. הרגשתי חיבור, הרגשתי בבית. עזבתי בגיל שבו כבר יש לך זיכרונות וגעגוע, למרות שאני לא מתייחס לנוסטלגיה בתערוכה".

גם לבאר שבע יכול להיות לך געגוע?

"לא. כשנסעתי ללנינגרד היו בה שינויים — למשל שלטים של חנויות, אבל בעיקרון הכל נראה אותו דבר. גם מרכז העיר שבו גדלתי. בבאר שבע הכל משתנה: הורסים מבנים ישנים ובונים קניונים. באר שבע לא קיימת, היא הפכה למשהו אחר. וגם לא אהבתי לגדול בבאר שבע".

קשה להאמין שוולברג הגיע לצילום במקרה, שהוא לא הסיפור הקלאסי של מישהו שמילדות נמשך לגורלו. אחרי השירות הצבאי הוא עבד באבטחת מכליות דלק שנסעו לעזה, ואחר כך היה פועל במה בתיאטרון באר שבע, עד שפוטר בגלל תעלולי קונדס שלו ושל חבר. בשלב הזה, כשחשב שאין לו יותר מה לעשות בעיר, "מישהי מהשכונה שלי באה אליי ואמרה שהיא לומדת צילום, ושהיא רוצה לצלם אותי. אמרתי לה, 'מה, צילום זה כאילו מקצוע?'. היא אמרה, 'כן, בטח', אז אמרתי 'סבבה, גם אני אלך ללמוד צילום'".

מאז הוא מצלם, בעיקר כצלם עיתונות, שקיבל הזדמנות להגיע למקומות מעניינים בנקודות זמן מרתקות. הוא תיעד, למשל, חיילים מתכוננים להפגנה בקייב, מניפים מול גופם בצורה סימטרית להדהים מגנים, ומולם שתי נערות צעירות ומשוחררות. באבחזיה ובסיביר הוא תיעד בנייני מגורים גדולים ונטושים לגמרי, כאלה שעצים גדלים בתוכם במקום אנשים. בחזית אחד הצילומים האלה נראית ילדה מתנדנדת על נדנדה מאולתרת — מוטיב חוזר בצילומים של וולברג, "כי זה גם משהו שמסמל את העבר", הוא אומר, ומראה לי צילום מילדותו שבו הוא מתנדנד עם עוד ילד על נדנדה דומה.

גם הצילומים מישראל עוצרי נשימה: אשה בדואית יושבת בגבה למצלמה עם גדיים לרגליה, על רקע משחק מהפנט של שחור ולבן. ילד בדואי עז עיניים שאוחז תרנגול מרהיב. מתנחלים סרוגי כיפות רחבות וארוכי פאות יושבים בחצר בית סביב שולחן, במפגש חברתי אינטימי, הרים סביבם, והם נראים נינוחים ומשוחררים באופן מפתיע ומנוגד למטען הערכי שמיוחס מיידית לבחורי גבעות כאלה. האינטימיות התאפשרה, מסביר וולברג, מפני שהוא עצמו היה אחד האורחים.

מבחינה מקצועית, הוא כרגע עצמאי ולא רק במובן התעסוקתי של המילה. אחרי עשרות שנים שבהן צילם לעיתונים מהשורה הראשונה והציג בתערוכות בארץ ובעולם, הוא סבור שהמקצוע השתנה וכמעט נעלם. "העיתונות השתנתה. הכל בזול, הכל בכל מקום, יש מלא צלמים ורובם עובדים בלי כסף. תסתכלי על 'עדות מקומית': זו בועה. אין שם כמעט אף צלם עובד".

כצלם שהוא גם עיתונאי, שמספר סיפור באמצעות הצילום שלו, הוא מוטרד מהפגיעה בעיתונות ובדמוקרטיה. "אין אתיקה עיתונאית, זה מכור", הוא אומר. "לעיתון אין שום בעיה לקחת תמונה של דובר צה"ל או מד"א או לע"מ, אבל זה לא התמונות שלו, זה לא הסיפור שלו ולא האמת שלו. ברגע שעיתונאי שלו לא יצא לשטח וצילם, הוא לא יודע מה האמת".

אם יציעו לו לשוב לצלם עיתונות הוא ישמח, ובינתיים החיישנים שלו דרוכים למצוא את הפרויקט הבא — "להתעניין בסיפור שאין. אבל זה לוקח זמן, אתה לא יכול לתכנן מראש. אתה מנסה משהו, רואה שזה לא הולך ומנסה משהו אחר, או שמתחיל משהו ובמקרה מגיע משהו אחר. העולם מלא מקומות שמעניינים אותי מבחינה ויזואלית".